ואני תמיד רוצה לשאול: מי זו שלפני שבוע פתרה ריב בין הילדים עם ריקוד מביך וטוש מרקר, או בשמו האחר: 'שרביט השלום'? אבל נו, אנחנו שוכחות.
כי לימדו אותנו שיצירתיות זה לצייר, לכתוב, או לעשות משהו יפה שאפשר לתלות על הקיר. ולא לנהל יום שמתרסק כל שעתיים ולהמציא פתרון תוך תנועה.
בעולם של בינה מלאכותית, עולם שבו אלגוריתמים כותבים, מסכמים, מציעים ומחשבים בשבילנו כמעט הכול, דווקא היכולת האנושית הזו, לראות קשרים שלא אמורים להיות שם, לחשוב מחוץ למסגרת, ולפתור בעיות בלי לדעת מראש את הדרך, הופכת לקריטית.
יצירתיות היא לא תוספת נחמדה. היא לא בונוס לאנשים עם זמן פנוי וסטודיו עם אור טבעי. היא המיומנות הישרדותית. היא מה שנשאר כשום דבר אחר לא עובד. היא מה שמחזיק אותנו שפויות בתוך כל המידע, המשימות והשינויים.
אז למה זה מרגיש לפעמים שהיא נעלמה? כי למדנו להתנהג יפה. לא להפריע עם רעיונות מוזרים. כי טעויות לא התקבלו בסקרנות. וכי מתישהו הפסקנו לשאול 'למה?' והתחלנו לשאול 'מי אני שאעיז?'
אין דבר כזה חסימה יצירתית. יש פחד. לטעות. להישמע לא חכמה. להרגיש לא במקום. לפעמים מול אנשים אמיתיים, לפעמים מול קולות ישנים שעדיין חיים לנו בראש.
פה נכנס המרחב האימוני. מרחב שבו מותר לא לדעת. לחשוב בקול. לשחק עם רעיונות בלי שיפוט, ולהתאמן בלטעות. כשאין ביקורת, המוח עושה את מה שהוא יודע לעשות מעולה, ורעיונות מתחילים לצוף.
ואולי השאלה היא לא אם את יצירתית, אלא מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך מרחב להיות כזאת.