מה הייתי עושה בלעדייך?

למי מתקשרים, איפה בודקים, מי מכיר מישהו, איך משיגים תור לפני 2037. אפילו צ'ט פחות מהיר ממך.

מישהו צריך משהו, ואת כבר שם. עוד לפני שהספקת לעצור ולבדוק אם יש לך כוח, זמן, או חשק.

ויש בזה המון יופי. יש משהו מרגש בלהיות שם בשביל אחרים. יש משמעות. יש להרגיש שסומכים עלייך. להיות נחוצה זה לא דבר רע.

עד שזה מפסיק להיות משהו שאת עושה והופך להיות מי שאת.

ואז כשאין למי לעזור, אין מה לסדר, אין בעיה לפתור. נהיה שקט. שקט לא כל כך נעים, אפילו קצת מבהיל.

כי מתחת לכל העשייה הטובה הזאת, יושבת שאלה שאף אחד לא שאל. בטח לא בקבוצת הוואטסאפ שלך: מי אני כשאני לא מצילה את המצב?

כי גם הגרסה העייפה, המבולבלת, זאת שאין לה המלצה או מושג למי להתקשר, גם היא ראויה. Believe it or not.

לפתור לאחרים בעיות זה קל, שם את יודעת מי את. אבל להישאר עם עצמך כשאין מה לפתור, לבלות עם מישהי שצריכה אותך גם בלי משימה, זה כבר מבקש אומץ אחר.

מי את כשלא צריכים אותך?