הכרת תודה היא כלי טוב. אבל איפשהו בדרך היא הפכה לעוד משימה ברשימה, ולפעמים גם לדרך מנומסת להשתיק את עצמנו.
"מה את מתלוננת? יש לך בית, עבודה, ילדים." "תסתכלי על חצי הכוס המלאה." "אנשים היו מתים להיות במקום שלך."
נכון. הכול נכון. ו..?
אפשר להגיד תודה על מה שיש, ועדיין לרצות משהו אחר. אצל אדלר זה רעיון מרכזי: התחושה שחסר לנו משהו היא חלק מלהיות בן אדם, והיא זו שדוחפת אותנו לצמוח.
הבעיה מתחילה כשאנחנו חונקות את ה"בא לי". כשעצמאית אומרת לי "אני צריכה להגיד תודה שיש לי בכלל לקוחות", בדרך כלל זה אומר שהיא לא תעלה מחירים, לא תסנן לקוחות, ותמשיך לקבל כל עבודה שמגיעה. בנימוס.
תקשיבי לתלונה שלך. מתחת לכמעט כל תלונה יש משאלה: "אין לי רגע לעצמי" ← אני צריכה זמן שהוא רק שלי. "נמאס לי מהלקוחות האלה" ← הגיע הזמן לדייק את הקהל, ואולי גם את המחיר. "כל יום נראה אותו דבר" ← בא לי משהו חדש.
תלונה היא לא כפיות טובה. היא מידע. לפעמים היא הסימן שמשהו כבר קטן עלייך. וקל הרבה יותר להגיד תודה אמיתית אחרי שהקשבת למה שמתסכל אותך.
תרגיל לשבוע הקרוב
לצד רשימת התודות, תכתבי רשימת תלונות. בלי לייפות ובלי "אבל בעצם יש לי מזל". ליד כל תלונה תשאלי: מה המשאלה שמתחבאת פה? את התלונה שהכי מביך לכתוב, תכתבי ראשונה.