הלקוחות שלך בצימר, הילדים בבית כל הזמן, התקציבים קפואים עד ספטמבר. זה נכון לך, וזה נכון גם למעצבת, למאמנת ולרואת החשבון שאת עוקבת אחריהן ובטוחה שאצלן זה זורם. גם היומן שלהן ריק השבוע. פשוט אין סטורי על שבוע ריק.
בין היומן הריק לבין הפאניקה יש משפט אחד. הוא עובר לך בראש כל כך מהר שאת בקושי שומעת אותו. אם אין פניות, סימן שמשהו לא עובד. ואם משהו לא עובד, כנראה שזאת אני. זאת פרשנות. היא מרגישה כמו דיווח מהשטח, אבל את זאת שכתבת אותה. והיא זאת שמפילה אותך. היומן סתם היה שם.
את יודעת שאוגוסט שקט, את יודעת את זה כבר שנים. ובכל זאת כל שנה זה תופס אותך מחדש. גם בשנים שהיה לך מלא עבודה היה אוגוסט. פשוט לא שמת לב אליו.
אחרי כמה ימים כאלה מתחילה הריצה. פוסט שלא תכננת, מבצע סוף עונה שלא בדקת אם הוא משתלם, מחיר שירד באחת עשרה בלילה בלי שאף אחד ביקש. זה מובן לגמרי, וגם אני מכירה את זה. רק שווה לשאול מה זה עושה בשבילך. כי בדרך כלל זה לא מביא לקוחה. זה מוריד את הלחץ בבטן, וזה עובד מצוין. בערך לשעתיים.
אף אחת לא צריכה לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד לעצמה שהכול בסדר. אפשר להוריד מחיר באוגוסט. אפשר לפתוח קמפיין. אפשר לפנות ללקוחות מלפני שנתיים ולשאול מה נשמע. מה שמשנה זה מאיפה את עושה את זה. כשזאת החלטה, תכננת את זה מראש. ישבת עם המספרים, בחרת, וקבעת תאריך שבו את בודקת אם זה עבד. כשזאת בהלה, פשוט עשית משהו כדי להרגיש קצת יותר טוב. ואת יודעת להגיד מה מהשתיים קרה.
כשהיומן מלא את יודעת בדיוק מי את. יש למי לענות, יש מה לתקן, יש דדליין שמחזיק אותך זקופה. וכשהוא מתרוקן נהיה שקט. ובשקט הזה מתגלה כמה מהערך שלך הפקדת בידיים של אנשים אחרים, שכרגע נמצאים בבריכה ולא חושבים עלייך בכלל. זה החלק הכי לא נעים בחודש הזה.
ביומן כתוב כמה פגישות יש לך החודש. זה הכל. לא כתוב שם כמה טובה את בעבודה שלך, ובטח לא מה יהיה בספטמבר. ברגע שהוא חוזר להיות לוח שנה, פתאום אפשר להחליט מה עושים עם החודש הזה. או להחליט לא לעשות איתו כלום, וגם זה בסדר גמור.