וזה לא חייב להיות לקוח שממש אומר שהוא לא מרוצה. זה יכול להיות שקט קטן שחשוד לה. תיקון קטן שמבקשת. או חס וחלילה, 'הייתי מצפה לראות...' בסוף אימייל.
ובום. ישר המוח נכנס למצב חירום: פאק. פישלתי. אני לא מספיק טובה. זהו, עלו עליי. אני חוזרת להיות שכירה.
אבל חכי רגע. בואי נעשה שנייה סדר. כי לפעמים הם שואלים כי יש להם שאלה. לפעמים הם מבקשים תיקון כי חשב להם משהו ספציפי, לא כי את ממש גרועה. ולפעמים הם פשוט לא בטוחים מה הם רוצים, אז הם בודקים את הגבולות. הם פשוט בני אדם. מעצבנים לפעמים, אבל בני אדם.
תזכורת חשובה: חוסר שביעות רצון לא שווה ערך לזה שאת חסרת כשרון או לא מקצועית. לפעמים זה פשוט חוסר תיאום ציפיות, או ציפיות שלא נאמרו מראש. (הידעת? לא כל דבר הוא עלייך)
מה קרה באמת: לקוח אמר משהו. מה שהמוח שלך שמע: 'תעזבי הכול, את לא בנויה לזה.' זו לא האמת, זו פרשנות, בגאדיבות הפחד הבסיסי של כולנו: הפחד שאנחנו לא שווים, ושהנה, מישהו גילה.
אוקיי, נניח שמשהו באמת התאכזב. קורה. אז יש לך עכשיו הזדמנות: להבין מה לא עבד, לדייק ציפיות לפעם הבאה, לנסח גבולות בצורה ברורה. ואולי אפילו להבין שאנשים שונים צריכים דברים שונים, ואת לא אמורה להתאים לכולם. וזה לא אומר שאת לא טובה. זה רק אומר שאת אנושית.
אומץ מקצועי הוא לא למנוע מאכזבות. הוא לדעת להישאר יציבה גם כשהן קורות. תחמלי לעצמך קצת.