אני יכולה עכשיו לכתוב פוסט מסודר. ולהסביר שזה חוסר ביטחון. או פחד שאני עפה על עצמי. דפוסים מהילדות. החברה הפטריארכלית. פרפקציוניזם. ואז לתת לכם פרקטי: פשוט תגידי תודה.
סיימנו. להתראות מחר עם פוסט על גבולות.
סתם.. נראה לך? בואי נעשה משהו יותר מעצבן.
תדמייני את הבת שלך. ואם אין לך בת, תדמייני מישהי שאת אוהבת באמת. אחות. אחיינית. או את עצמך בגיל 12. תדמייני אותה מסתכלת עלייך.
היא רואה שמחמיאים לך. רואה אותך מתכווצת. רואה אותך מסבירה. מה היא לומדת? לא מה להגיד. מה מותר להרגיש. היא לומדת שזה לא בסדר להיות מרוצה מעצמך. שכדאי מאוד להיזהר מהאור.
ואני לא מתכוונת ללמד את זה. גם אני עושה את זה. ברור שאני עושה. יותר קל לצמצם מאשר להחזיק רגע חשוף שבו רואים אותך.
אבל אולי כל הסיפור הוא לא להבין למה. ולא לפתור את זה. אלא שנייה רק לשים לב לפני ה'אבל'.
אם נתנו לך פרחים, את לא חייבת לפתוח משתלה. רק אל תזרקי אותם אוטומטית.