לא תמיד רואים את זה מבחוץ. לפעמים אני אפילו נשמעת מאוד עניינית. אבל בפנים יש רגע קטן כזה של:
אולי אני בכלל לא יודעת מה אני עושה.
זה מעניין, כי ככל שיש יותר ניסיון, זה לא באמת נעלם. זה פשוט נהיה יותר מתוחכם.
בהתחלה חשבתי שביטחון מגיע עם השנים. שבאיזשהו שלב כבר לא נעלבים. לא מטילים ספק. לא לוקחים דברים אישית.
אבל נראה לי שזה פחות עובד ככה.
הפער נשאר. הפער בין מה שאני יודעת בראש לבין מה שאני מרגישה בגוף.
כמאמנת אני יכולה לנתח את זה יפה. לדבר על ביקורת. על השלכה. על פחד מדחייה. על חיבור בין יצירה לזהות.
כמעצבת? אני פשוט לפעמים נעלבת.
כי כשמישהו מגיב לעבודה יצירתית, זה כמעט אף פעם לא רק על צבע. או פונט. או מבנה.
זה על הפער. בין מה שהוא דמיין לבין מה שאני פירשתי.
ובאיזשהו מקום, כל מי שעובדת עם אנשים מכירה את זה. גם מאמנות. גם מטפלות. גם עצמאיות.
אנחנו מביאות משהו מעצמנו. את הטעם שלנו. את החשיבה שלנו. את הדרך שבה אנחנו רואות את העולם.
ואז מגיע רגע שבו מישהו אומר: "זה פחות הכיוון".
והמוח, בדרמטיות האופיינית שלו, ישר מתרגם: "אני פחות הכיוון".
זה קורה מהר. לפעמים מהר מדי.
אני חושבת שחלק מההתבגרות המקצועית הוא לא להפסיק להרגיש. אלא ללמוד לא להאמין לכל מחשבה שמופיעה שנייה אחרי משוב.
להבין שיש הבדל בין: העבודה לא מדויקת עדיין. לבין: אני לא מדויקת.
זה נשמע קטן. אבל זה הבדל ענק.
כי ברגע שמפרידים בין הערך העצמי לבין התוצר, משהו נהיה יותר חופשי. אפשר להקשיב. אפשר לדייק. אפשר לשנות. מבלי להרגיש שכל הזהות מתפרקת.
ועדיין, גם היום, אחרי שנים, יש רגעים שבהם ביקורת פוגשת בדיוק מקום עייף. או חסר ביטחון. או כזה שרוצה שכבר יגידו לו: "זה מושלם כמו שזה".
אני פשוט כבר פחות נבהלת מזה.
פחות ממהרת להפוך משוב לסיפור על עצמי.
וזה כנראה כל הסיפור. לא להפסיק להרגיש. פשוט להפסיק להתפרק מכל דבר.