אדלר היה פסיכולוג שאמר משהו פשוט ורדיקלי: ההתנהגות שלך אף פעם לא מקרית. גם כשנדמה לך שאת "סתם" נמנעת, דוחה, מפחדת, יש לזה מטרה. היא עושה בשבילך משהו. אימון אדלריאני לא שואל "למה את ככה". הוא שואל "לשם מה". וזו שאלה שפותחת דלת, במקום לחפש אשמה.
יש עוד הבדל, והוא אולי החשוב מכולם: עידוד, לא שבח. שבח זה "כל הכבוד, הצלחת". הוא מותנה בתוצאה. אם לא הצלחת, אין כלום. עידוד זה "ראיתי שניסית, גם כשהיה קשה". הוא מדבר אל המאמץ, אל עצם התנועה. זה ההבדל בין מישהי שמחכה שתצליחי, למישהי שרואה אותך גם כשעדיין לא.
ובלב הכל עומד רעיון אחד: שייכות. אדלר האמין שכל מה שאנחנו עושות, בסוף, זה כדי להרגיש שייכות וערך. העצמאית שעובדת עד חצות ולא מרשה לעצמה לבקש עזרה? היא לא "חלשה בגבולות". היא מנסה להרגיש שווה. שמגיע לה מקום. כשמבינות את זה, ההתנהגות מפסיקה להיות אויב ומתחילה להיות מידע.
אז מה קורה בפועל בשיחה? אני לא נותנת לך עצות. את לא צריכה עוד אחת שאומרת לך מה לעשות. אני שואלת. מקשיבה למה שחוזר. שמה לב למילים כמו "חייבת", "תמיד", "אני לא יכולה". כי שם, בדרך כלל, מסתתרת אמונה ישנה שמנהלת אותך בלי שביקשת. העבודה היא לפגוש אותה. ולבחור מחדש.
ופה הנקודה שאדלר לא היה מוותר עליה: את הסופרת של הסיפור. לא הקורבן שלו. יש דברים שלא בחרת, זה נכון. אבל מה את עושה איתם מכאן, זה כן שלך. אימון אדלריאני לא יושב איתך בבור. הוא מושיט יד ואומר: בואי נצא. יש דרך.
אז למי זה מתאים? למי שמרגישה תקועה ולא בטוחה למה. למי שמבחוץ הכל נראה טוב, ובפנים משהו לא זז. למי שעברה כבר מספיק "טיפים" ומחפשת משהו עמוק יותר. ולמי שמוכנה להסתכל, גם כשזה קצת לא נוח. זה לא קסם. זו עבודה. אבל היא שלך, ואת לא לבד בה.
אם קראת עד לפה ומשהו זז לך בפנים, זה כנראה לא במקרה. רוצה לבדוק אם זה מתאים לך? כתבי לי בוואטסאפ, נדבר.